עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
אני ואתה
01/11/2017 10:13
torngirl

אני ואתה זה לתמיד, אני ואתה זה משהו שהעולם לא יכול להתקיים בלעדיו אני ואתה זה משהו מיוחד אתה ואני ננצח הכל אנחנו זה נכון ולבד זה מפחיד.


ואני באמת לא מצליחה להבין איך יכול להיות שאתה כבר לא אוהב אותי זה לא הגיוני זה לא אמיתי זה לא יכול להיות זה לא פייר. זה לא הוגן שאני נותנת הכל ואתה כבר לא אוהב אותי. אז אני בוכה וחושבת ומבינה שמשהו כאן מקולקל מהיסוד שהאהבה הזאת היא מעין פנטזיה שבניתי לעצמי בראש שאמרתי לעצמי שאתה מי שאני רוצה שתהיה אבל לא.


וחשבתי שזה אתה וחלק ממני עדיין מסרב להאמין שזה לא נכון, חלק ממני עדיין מרגיש בחלום ושזה לא מציאותי ותכף אני אתעורר ואתה איתי ועד שאני נרגעת אני הולכת לשטוף פנים ואני מסתכלת במראה וההיקי שלך עדיין עלי. איך זה הגיוני שההיקי שלך עדיין כאן אבל האהבה שלך לא?


אכלתי חרא בחיים וסבלתי הרבה אבל שום דבר לא הכין אותי לרגע הזה לרגע שכל העולם מתמוטט שאני לא רואה טעם לפתוח את העיניים שכל סנטימטר בגוף שלי כואב ושפיזית אני מרגישה את הלב שלי כואב הוא שבור לרסיסים וכל אחד מהם מנקב לי את החזה בכל נשימה וזה כואב ואני רוצה להרגע אבל היחיד שמצליח להרגיע אותי הוא אתה.


זה תמים לחשוב שהאהבה הראשונה היא לנצח. אני תמימה וחשבתי שאם מצאתי אותך אני לא צריכה יותר או יותר נכון לא מגיע לי יותר יודע מה בעצם אתה גרמת לי לחשוב שלא מגיע לי יותר, שאף אחד לא יכול להכיל את החסרונות שלי שאני מתוסבכת מידי בשביל כולם שאני לעולם לא אמצא מישהו שירצה אותי יותר ממך אבל לא.

התעוורתי מאהבה וקצת שכחתי מה אני שווה נתתי לעצמי להוריד מעצמי בשבילך כדי שאתה תרגיש שאתה מעל כולם וויתרתי בשבילך וויתרתי בגללך ובלי ששמתי לב ויתרתי עלי. הגבר שאיתי לא אמור לסבול אותי, הוא אמור להעריץ אותי. הוא צריך לדעת שיש לו זהב בידיים כי כשאני אוהבת מישהו אני אתן לו את כל העולם ויותר ומגיע לי מישהו שיאהב אותי כל כך שהוא יתן לי לפחות כך אם לא מעבר, כי אני יודעת מה מגיע לי ואני יודעת מה אני שווה אבל נתתי לך לגרום לי לשכוח את זה מרוב אהבה. אני צריכה מישהו שיעצים את מי שאני מישהו שירים אותי למעלה מישהו שרוצה רק אותי ואוהב אותי ונותן לי לפחות כמו שאני נותנת לו.


כואב לי עכשיו אבל אני יודעת שיעבור כי זה לא יכול להיות שמישהי כמוני שהיא זהב טהור תשאר ככה לנצח זה לא יכול להיות שהאהבה שאני יכולה להעניק תתבזבז מהעולם ואני יודעת שאני עוד אזכה לתת אותה רק שבפעם הבאה אני אקבל בדיוק אותו דבר, אם לא יותר.

1 תגובות
להילחם
06/10/2017 23:30
torngirl
את צריכה להילחם. אנשים כמוך צריכים להילחם.

את יכולה לבכות עד מחר, את יכולה לברוח למקום הבטוח עם האוזניות והמחשבות ולהתנתק מהרגש, את יכולה לחתוך את עצמך ולמרוח את הדם על הפנים, את יכולה לצעוק על כולם ולעבור ממאניה לדיכאון בקצב שאפילו את לא יכולה לעקוב אחריו. את יכולה.

אבל כשאת מפסיקה להלחם, את שוקעת. ואת פוגעת. את פוגעת בעצמך, את פוגעת בהם, את פוגעת בו. באדם היחיד שרואה את מה שמסתתר מתחת לכל הבלאגן, בזה שמתנהג כאילו התקף חרדה הוא דבר שבשגרה. ביצור האנושי היחיד שרואה את מה שבתוכך, מעבר. מעבר לבכי והבריחות והחתכים והצעקות והמאניה והדיכאון. מעבר.

אז את מתאפסת. ובאותה נשימה את בוכה וצוחקת ומפחדת ואומרת- אני צריכה עזרה. כי לבד אני לא מצליחה להילחם. ואני רוצה להצליח, בשבילו.  
4 תגובות
מה זה בשבילי
08/09/2017 08:35
torngirl
אז הוא שאל מה זה בשבילי,
ושתקתי.
חיפשתי את המילים שיצליחו לתאר את הדבר שנותן לי סיבה לקום בבוקר, שהציל אותי משנים של התעללות בעצמי, שנותן לי הרגשה שאני שווה ושאני יכולה ושאני חזקה מבחוץ ומבפנים. 
זה מה שאני, זה מי שאני. בשניה שאני נכנסת לשם אני הופכת להיות כל מה שחלמתי, אני הופכת ללביאה, לחיית טרף, לגיבורת על... העולם עוצר, ורק אני שם. וכלום לא מפריע וכלום לא מעיק והמחשבות הרעות נעלמות, וטוב לי.

אז הוא שאל מה זה בשבילי,
ולא מצאתי מילים,
מצאתי מילה,
הכל.
0 תגובות
ראיתי אותה
05/09/2017 16:48
torngirl
ראיתי אותה.
המבטים שלנו הצטלבו לשניה אחת, וזה הספיק לי כדי לדעת עליה הכל.
העיניים העצובות שלה, הצינור באף, ההליכה החלשה.. אני יודעת איזו מסכת עינויים היא העבירה את עצמה, אני יודעת מה היא הולכת לחוות, אני יודעת שהיא לא רוצה את זה, אני יודעת שהיא צריכה את זה. 

אני לא יודעת לאן היא תגיע. אני לא יודעת לאן היא תצמח. אני לא יודעת איזה בן אדם יצא ממנה. 
נשאר לי לקוות שהיא תתרומם ותתחזק, שבסוף היא תסתכל לאחור ותהיה גאה בתהליך שהיא עברה, שהיא תהיה גאה בעצמה. 

כמוני. 
0 תגובות
יום טוב
03/09/2017 21:19
torngirl
היום היה לי יום טוב. מוזר.
כבר שכחתי שקיים כזה דבר, 
שאפשר להיכנס למיטה בלילה בלי דמעות,
בלי להרגיש את הריאות כואבות,
שאפשר להרדם עם חיוך. 

זה נחמד, ה"יום טוב" הזה.
שונה, אבל נחמד. אני חושבת שאני יכולה להתרגל לעניין. להתרגל להרגשה הטובה והמספקת, להרגשה שאני בסדר, שאני מצליחה. 

מצד שני, אולי לא כדאי להתרגל. הרי כבר למדתי שאני כמו רכבת הרים. עולה, יורדת, מסתובבת, מתהפכת, פונה במהירות...

אבל חשוב לזכור שבסוף
 רכבת ההרים, משתחרר צחוק של הקלה, של רגיעה, של נחת. 
והמחשבה שבקרוב אגיע לצחוק הזה, היא זאת שמעודדת אותי להמשיך, עד היום הטוב הבא. 
0 תגובות
למצוא שקט
02/09/2017 23:15
torngirl
היא בשקט שלה.
קצת מוזר בהתחשב בעובדה שמרוב רעש אתה לא שומע את עצמך. היא בשקט שלה. שקט ממחשבות, שקט מחרדות, שקט מהסביבה, שקט. שקט כל כך רועש שאי אפשר להסביר, רעש כל כך שקט שהיא כבר לא שומעת אותו. היא לא שומעת כלום. והיא שוכחת. היא שוכחת מהקשיים מהעבר ומהפחדים מהעתיד, היא שוכחת הכל.
היא חופשיה. חופשיה לעשות מה שהיא אוהבת, חופשיה לצעוק ולשחרר הכל, חופשיה להיות מי שהיא, בלי המסיכות והשטויות.

רק ברעש היא מצליחה למצוא שקט. 
0 תגובות
היא כותבת
02/09/2017 17:24
torngirl

מהיום שהיא למדה לכתוב,היא מצאה את השקט שלה בכתיבה. משהו בלא לחשוב ולשפןך את המילים על הדף הרגיע אותה,בימים הכי קשים וברגעים שהיא הרגישה שהכל מתמוטט היא כתבה. מילאה דף אחרי דף, בלילמחוק ובלי לחשוב, כל מה שישב עליה נשפך החוצה וזה עזר, קצת. 

עד שהיא שכחה איך מדברים. היא שכחה איך להתמודד עם תגובות של אחרים, היא שכחה איךמקבלים תשובה וישר עונים. על הנושאים הקשים היא לא מדברת, לא תשמעו אותה אומרת מה היא חושבת, לא תשמעו אותה מתלוננת. היא תחכה לרגע שהיא תשב לבד, והיא תכתוב. היאכותבת את כל המילים שנעלמות לה בין הדמעות, היא כותבת את כל הרגשות שהיא כל כך טורחת להסתיר מעצמה כל הזמן. היא מכחישה אותן, היא שכחה איך מתמודדים איתן. היא לארוצה להתמודד, למה להתאמץ ככה שהיא יכולה לפרוק הכל על הדף? למה להרגיש את הדמעות חונקות ולמה להרגיש את הבדידות והכעס והשנאה, כשאפשר להוציא הכל? אז היא לא מדברת,והיא לא מרגישה, היא כותבת. 

0 תגובות
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון